מאת
אמיר דרור
אשתי,
אבי, נפטרה.
אחרי
תקופת התמודדות מטורפת שנמשכה שנה, בניסיון לבלום סרטן אלים במיוחד,
אבי שחררה את עצמה מהמאבק במחלה. זה קרה בלילה של יום שני ה-7 בינואר.
אני
מודה ומברך על כך שהתאפשר לי לטפל באבי בשבועות האחרונים בבית, במסגרת
מה שקרוי "אשפוז בית". כך יכולתי לשחרר אותה מאווירת בית החולים ולדאוג
לכל צרכיה. אולם לא רק זאת, כאשר חשתי והבנתי ששעותיה קצובות יצרתי עבורה
ועבורנו
יום מופלא ובלתי נשכח של פרידות משמעותיות. יום שבו היא חייכה, האזינה
לעיינה
מנגנת בכינור, שמעה חברה ששרה לה, זכתה ללטף את הילדים, ונפרדה באור ואהבה
מאנשים
קרובים ויקרים.
בקרוב
אכתוב את היום הזה.
בפברואר
07 אבי התאשפזה עקב דלקת ריאות. אז החלה הידרדרות גלויה, אני אומר
"גלויה", כי רק בסוף השבעה הבנתי שכנראה כבר לפני שלוש שנים נוצר
קונפליקט פנימי שייתכן שהוא זה שהניע את תהליך החלשת המערכת החיסונית. היא
אמנם
הצליחה להתאושש מדלקת הריאות, אבל בדיקות דם לאחר האשפוז העלו חשד למחלה.
זמן קצר
לאחר מכן החלו להופיע גידולים במספר מוקדים.
בכל
פעם שאבי נדרשה להתאשפז היתה זאת
עבורה מצוקה של ממש. להיות החוליה הפאסיבית במערכת
שחושבת במונחי "סימפטומים ותרופות"
היתה חוויה שהתנגשה עם תפיסת עולמה. היא נקרעה בין רצונה העמוק לרפא את
עצמה בידע
והכלים שפיתחה – הנובעים מגישת ה"בריאות טבעית", אותה אימצנו
לעצמנו
כדרך חיים, לבין ההכרח בהתערבות טיפולית מיידית ואגרסיבית לנוכח חומרת
האיום. היא
אמנם הסכימה לעבור טיפולי הקרנות וכימותראפיה, מתוך תקווה שאולי בכל זאת
יהיה
לרפואה הקונבנציונאלית מענה, אך היתה זאת עבורה כניעה. חומרת האיום תבעה
מאיתנו
לשים מבטחנו ברופאים ובמערכת שבמשך השנים נמנענו מהם. כאשר ההמטולוג שראה
את
תוצאות ההדמיה הראשונה הוא אמר לי מפורשות שאם לא אקח אותה עכשיו
ל"הדסה" תהיה זאת בבחינת התאבדות. לא יכולתי להרשות לעצמי לסמוך על
הגורל ולהמתין לניסים.
בהיותה
אשה דעתנית, לא ויתרה אבי לכל
אורך התהליך על רצונה לדעת וללמוד, בכל שיחותיה עם הרופאים הקפידה תמיד
לרדת לפרטי
פרטים. היא ביקשה שנקבל החלטות על פי דרכה, או לפחות שהרופאים יתחשבו
ברצונה
ודעותיה. כאשר הציעו לה ליטול משככי כאבים, למשל, היא התנגדה, סירבה ליפול
לערפול
חושים ולישנוניות, חשוב היה לה להישאר צלולה ולהיות בקשר עם התהליכים
שמתחוללים
בגופה, גם במחיר של כאבים. אולי אדם מן הצד יתקשה לקבל גישה זו, בלבי תמיד
כיבדתי
את בחירתה. מצטער שלפעמים הנעתי אותה לקבל החלטות מתוך הפחד שלי.
היום,
מנקודת מבט חדשה, אני מבין
שעבורה היו אלה "בחירות של הנשמה". בחירות שאת ההיגיון שלהן איננו
יכולים להבין במושגים של חיי היומיום, הן נובעות מתוך אמת פנימית שרק
הקשבה נקייה
פנימה יכולה לייצר.
אבי
האמינה שמאחורי כל מחלה מסתתר מרכיב רגשי, וניסתה לאורך התקופה לפצח ולרפא
את
המקור העמוק של מחלתה. ולמרות זאת, תהליכי הבירור והעיבוד בשנה האחרונה לא
הולידו
פריצת דרך. האם היה זה מאוחר מדי? אין לי לכך תשובה. האם אני יכול לומר
בלב שלם
שהיא עשתה את כל שיכלה? את הכי טוב שלו היתה מסוגלת... כן! כך אני יודע
כמה מורכבת
היתה ההתמודדות עם המחלה, וכמה אמיצה אבי היתה.
עבורי
היתה זאת שנה של מירוץ מטורף
נגד הזמן, מירוץ שבמהלכו הרמתי כל אבן שנקרתה בדרכי, מחפש כל קצה חוט
שאולי יוביל
לריפוי המיוחל. אני מדבר על מטפלים וסוגי טיפולים רבים, שיטות תזונה
למיניהן,
תוספים ותרופות מסוגים שונים, התייעצויות עם רופאים-מומחים וחוקרי סרטן,
מה לא.
הטירוף היה בהתמודדות חסרת סיכוי שמנסה להיות שקולה כנגד איום בלתי
מפוענח. בסדר
עדיפויות שנקבע אקראית, בהימצאות יומיומית קרובה לסבל ולכאבים, בהתבוננות
חסרת
אונים בהידרדרות מואצת של הגוף.
למרות
כל הלחץ והטירוף, הצלחתי להחזיק
היטב את שני הילדים שלנו, עיינה ואוריאל. הצלחתי הודות לקירבה, לפתיחות
ולכנות
שמאז ומעולם היו השפה שלנו. וכן, גם לעבוד הצלחתי. ככל שהדבר התאפשר.
פגישות
הייעוץ והסדנאות שהמשכתי להנחות, היו עבורי הבחירה בחיים. ההכרה, בכל
פגישה,
ביכולת שלי להיות נוכח ותורם בתהליכי התפתחות ושינוי של אחרים האירה את
דרכי,
ושמרה עלי.
עכשיו,
אחרי ה"שבעה" וה"שלושים", אחרי שבכיתי, צעקתי,
סיפרתי, רבתי . . . חלק נכבד מהעצב מפנה מקום לטובת מרחב חיים חדש.
ברצוני
לשתף אתכם באחת המתנות הנפלאות ביותר שצמחו מתוך הזוגיות והמשפחה
שבנינו.
העוצמה
שמתפתחת כאשר חיים מתוך חזון.
לפני
12 שנים, בראשית היכרותנו, ידענו שנבנה משפחה בדרך שלנו. לא היה לנו
אז ניסוח מגובש, רק תחושות
ראשוניות. כמה
שבועות לאחר לידתה של עיינה, בתנו הבכורה שהיום היא בת 8.5, הופיע ציון
הדרך
הראשון. לאבי היה ברור שאנחנו לא מחפשים מטפלת וגם לא מסגרת כלשהי. אבי לא
רצתה
לחזור לעבודתה כפסיכולוגית, בוודאי לא לעבודה מלאה, אלא להיות עם עיינה.
בשנה
הראשונה היה קל ופשוט, כאשר נולד אוריאל המשימה נהייתה מורכבת יותר וחייבה
אותנו
לליבון יסודי, מתוכו היה ברור שאנו בבית עם שניהם, מחפשים איזון חדש בין
עבודה
וגידול ילדים. באותה עת הבנתי שעבורי זה היה המשך
טבעי למחשבות קדומות שהיו לי
טרם
נולד בני הבכור יונתן, לפני 23 שנים. אז התעניינתי בבית ספר פתוח כדרך,
והייתי חבר
בקבוצת הורים שביקשה להקים בית ספר. עוד לפני שנהייתי אבא היה לי ברור
שדרכי
החינוכית תשאף להעניק לילד בסיס של עצמאות, מודעות רגשית וטיפוח היסודות
האותנטיים
שבו. יחד עם אבי הגשמנו הלכה למעשה את החזון שלי מאותם ימים. עם הזמן
מצאנו את
עצמנו בקהילת "חינוך ביתי", מבינים שיש עוד אנשים בארץ ובעולם שלקחו
לידיהם
את מנדאט חינוך הילדים.
במבט
לאחור, ברור לי שדרכנו נוצרה מתוך בחירות עמוקות של כל אחד מאיתנו
ובחירות משותפות של שנינו יחד. זה החל כחזון בלתי מנוסח שפעל כמאגר מי
תהום,
העוצמה שלו אפשרה לנו לקבל ולנהל את כל ההחלטות האישיות והמשפחתיות שלנו.
היום אני יודע שאפשר לקיים תהליך
מסודר, יחסית, היוצר חזון זוגי-משפחתי. מניסיוני אני יכול לומר כי הבהירות
והעוצמה
האישית והמשפחתית הולכים ומתחדדים לאורך הדרך.
אם
יהיה עלי לנסח את המרכיבים החיוניים למימוש החזון, הרי שהם:
א. מתן
חופש לכל אחד לפעול מתוך הקשבה פנימית
ב. עיבוד
פתוח ומשותף של קשיים, שאלות והתלבטויות
ג. התייחסות
למשברים כאל הזדמנויות לצמיחה והתחדשות
ד. הכרה
משותפת בכל התגליות לאורך הדרך
העובדה שניהלנו את חיי המשפחה
שלנו
לאורם של הקווים המנחים הללו. דיברנו עם הילדים על הכל, מעולם לא הסתרנו
מהם דבר,
לא ניהלנו בבית שיחות שלא לאוזניהם, תמיד שאפנו לברר יחד כל עניין רגשי
טעון סמוך
ככל האפשר לרגע האמת, ניסינו כמיטב יכולתנו לא ללכת לישון בהרגשה לא טובה
או
כשעניין לא פתור על לבנו. בזכות כל אלה הצלחנו לממש את החזון, לראות את
פירות
התהליך החינוכי ולהתחזק.
כאשר
הבנו את העוצמה הגלומה בכלים הללו התחלנו לנסח סדנת "גיבוש חזון
זוגי – משפחתי", מתוך רצון
לחלוק את
הידע, התובנות והניסיון שצברנו. צר לי שלא הספקנו להוציא אותה לפועל.
בתוך
הזוגיות שלנו, שהיתה חממה צמיחה לכולנו, ניהלה אבי את חייה בנאמנות
לעצמה ולדרכה. כשהבנתי לאחרונה שגם במחלתה היא עשתה את הבחירות המדויקות
לה, הגעתי
למקום של שקט ושלווה פנימית, מקום חדש המאפשר לי להמשיך בחיי, נאמן לדרך.
מקווה
להמשיך בדרך.
אמיר
www.amirdror.com
|
